היריון זו חוויה מרגשת אך גם מפחידה מאוד, כאשר החרדה ממומים אפשריים בעובר היא מן המפורסמות. מכל מיני סיבות שונות, ישנם המון מקרים בהם בהם מומים קשים מתגלים רק לאחר הלידה, ועולה השאלה האם ניתן היה לאבחן אותם קודם לכן. במאמר זה נדון ברשלנות רפואית בתחום של אבחון לקוי של מומים בעוברים, ונראה מהן האפשרויות המשפטיות של ההורים.
רשלנות באבחון מומים בעובר
הרפואה המודרנית מציעה מגוון רחב של בדיקות שמטרתן לנטר את התפתחות העובר ולאתר, מומים או בעיות גנטיות. גילוי מוקדם הוא קריטי, כיוון שהוא מאפשר להורים לקבל החלטות מושכלות לגבי המשך ההיריון. לצערנו, ישנם מקרים בהם מומים קשים מתגלים רק לאחר הלידה, ועולה השאלה האם ניתן היה לאבחן אותם קודם לכן. זו מסגרת הדיון לסוגיה הכאובה של רשלנות רפואית בהקשר של אבחון מומים בעובר, שיכולה להוביל לחיים שלמים של סבל ונזק עצום לילד ולהוריו.
רשלנות רפואית מוגדרת ככישלון של איש צוות רפואי לספק טיפול ברמת המיומנות והזהירות המקובלת, ("מבחן הרופא הסביר"), כאשר כתוצאה מכישלון זה נגרם נזק למטופל. כאשר מדובר בהיריון, טכנית המטופלת היא האם, אולם הרופא אחראי בפועל גם לבריאות העובר.
המונח המשפטי המרכזי הוא הולדה בעוולה (נכנס למשפט הישראלי בפסק דין ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ הנחשב מכונן) משמעות המונח היא לידת ילד הסובל ממום או נכות קשה, אשר היו יכולים להתגלות במהלך ההיריון. הרשלנות במקרים אלו מונעת מההורים את הזכות הבסיסית לדעת על מצב העובר, ואת האפשרות לבחור האם להמשיך את ההיריון או לפנות לוועדה להפסקת הריון.
חובת הזהירות המוגברת של הרופא במעקב היריון
בתי המשפט בישראל קבעו באופן עקבי כי על רופא המלווה מעקב הריון מוטלת חובת זהירות מוגברת. ניתן ללמוד עליה מסעיף 41 לפקודת הנזיקין:
״41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה״.
כלומר כאשר נגרם נזק לעובר, ונולד עובר שאינו תקין, על הנתבע (הרופא) להראות שלא התרשל. חובת הזהירות של הרופא המלווה בהיריון, כוללת מספר רכיבים מעשיים:
- חובת היידוע: על הרופא מוטלת החובה ליידע את ההורים באופן יזום ומלא על כלל הבדיקות הזמינות לאיתור מומים, כולל בדיקות שבסל הבריאות וגם בדיקות שאינן בסל. עליו להסביר מה כל בדיקה בודקת ומהן מגבלותיה.
- חובת ההפניה: במקרה שעולה ממצא מחשיד בבדיקה כלשהי, ולו הקל ביותר, על הרופא להעמיק ולחקור אותו. עליו להפנות את האישה לבדיקות נוספות, לייעוץ גנטי, או לרופאים מומחים בתחום הרלוונטי.
- חובת הפענוח: על הרופא לפענח בצורה מקצועית וסבירה את תוצאות הבדיקות, כמו סקירות האולטרסאונד ובדיקות הדם. התעלמות מממצאים או פענוח שגוי שלהם מהווים הפרה של חובת הזהירות.
כאשר רופא מפר אחת מחובות אלו, ונגרם נזק, הדבר עשוי להוות רשלנות באבחון מומים בעובר. ראו למשל ת"א (י-ם) 1591/96 פלוני נגד אסף הרופא:
"גם אם לא היה במימצאי הבדיקה הראשונה כדי להצביע על פיגור בגדילה תוך-רחמית, היה בה כדי לעורר חשד לפיגור כזה. חשד זה היה שצריך להתעורר בלבם של רופאי צד שלישי והנתבע 2 היה צריך לגרום להם, ביחד או לחוד, לפעול לבדיקתו, אך בראש ובראשונה להתריע בפני התובעים 2 ו3- באופן שיגרום גם להם לזרז את הבדיקות הבאות"
דוגמאות לרשלנות רפואית באבחון מומים
ישנם מספר תרחישים נפוצים שבהם מתרחשת רשלנות באבחון מומים בעובר. דוגמה נפוצה היא אי-גילוי מום בעין העובר. רשלנות כזו יכולה להתרחש כאשר רופא לא ממליץ על הבדיקות הרלוונטיות או מבצע אותן בחוסר מקצועיות. גם אם הבדיקות בוצעו והתוצאות התקבלו, אך הן לא הוצגו כראוי להורים ולא הוסקו מהן המסקנות הנדרשות, מדובר ברשלנות.
דוגמה נוספת היא הריון מרובה עוברים, שהוא הריון בסיכון גבוה. במקרים כאלו, הפרקטיקה המקובלת היא להציע להורים לבצע הפחתת עוברים (דילול) כדי לצמצם סיכונים כמו לידה מוקדמת ונזקים נלווים. אי-הסברה להורים על הסיכונים הללו ואי-הצגת האפשרות לדילול עוברים, במיוחד כאשר ההיריון מסתיים בנזקים קשים לילודים, מהווה רשלנות חמורה.
הוכחת התביעה: הקשר הסיבתי והוועדה להפסקת הריון
כדי להצליח בתביעת רשלנות באבחון מומים בעובר, לא מספיק להוכיח שהרופא התרשל. על התובעים להוכיח שני דברים מרכזיים. הדבר הראשון הוא רשלנות: יש להוכיח באמצעות חוות דעת של מומחה רפואי, כי הרופא סטה מסטנדרט הטיפול המקובל וכי ניתן היה לאבחן את המום באמצעות הבדיקות הקיימות.
לאחר מכן, על ההורים להוכיח שאם היו יודעים על המום החמור, הם היו פונים לוועדה להפסקת הריון, וחשוב מכך – שיש סבירות גבוהה שהוועדה אכן הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון. ראו בהקשר זה ציטוט נוסף מפסק דין אסף הרופא הנזכר לעיל:
"האם ניתן להשתמש באהבתם של הורים לבנם, על מומו, כדי לנגח את תביעתו לפיצוי בגין נזקו? האם טיעון כזה היה עולה, למשל, בהקשר של קטין שניזוק בהיותו תינוק והפך לבעל מום? דומני שהתשובה היא שלילית".
פיצויים בגין אבחון לקוי
תביעות בגין רשלנות באבחון מומים בעובר הן מהתביעות שבהן נפסקים סכומי הפיצויים הגבוהים ביותר בתחום הרשלנות הרפואית. הסיבה לכך היא שהמומים המולדים גורמים לרוב לנכויות קשות וצמיתות. הפיצויים נועדו לכסות את כל צרכיו של הילד למשך כל חייו, והם מגיעים לסכומים של מיליוני שקלים. הפיצויים כוללים, בין היתר, כיסוי עבור:
- עזרת צד ג' וסיעוד צמוד לכל החיים.
- טיפולים רפואיים, פרה-רפואיים ושיקומיים.
- התאמת דיור ורכב מיוחד לניידות.
- הפסדי השתכרות עתידיים של הילד, והפסדי השתכרות של ההורים הנאלצים לטפל בו.
- פיצוי עבור כאב, סבל ואובדן הנאות חיים.
לפיצויים אלו אפשר לצרף ראשי נזק נוספים, הכל לפי נסיבות העניין.
התיישנות וסוף דבר
נושא ההתיישנות בתביעות אלו הוא קריטי. בעוד שתביעת רשלנות רפואית רגילה מתיישנת כעבור 7 שנים, החוק קובע הסדר מיוחד עבור קטינים. בתביעות בגין נזק שנגרם לקטין לפני לידתו (כמו במקרה של רשלנות באבחון מומים בעובר), תקופת ההתיישנות "מושהית". ספירת 7 השנים מתחילה רק בהגיעו של הילד לגיל 18. משמעות הדבר היא שניתן להגיש את התביעה בשם הילד עד הגיעו לגיל 25.
תביעות של רשלנות באבחון מומים בעובר הן מהמורכבות ביותר בעולם המשפט והרפואה. הן דורשות איסוף קפדני של כל התיעוד הרפואי מתקופת ההיריון, וניתוח שלו על ידי מומחים רפואיים מהשורה הראשונה. אם ילדכם נולד עם מום קשה שלא אובחן במהלך ההיריון, ואתם חושדים כי הדבר נבע מרשלנות, חיוני לפנות בהקדם האפשרי לייעוץ עם עורך דין המתמחה בתחום הרשלנות הרפואית. עורך דין מנוסה יוכל לבחון את המקרה לעומק, להעריך את סיכויי התביעה ולסייע לכם למצות את הזכויות המגיעות לכם ולילדכם
