ניתוח לב הוא אחד ההליכים הרפואיים המורכבים והמסוכנים ביותר הקיימים ברפואה המערבית המודרנית. ההליכים הללו דורשים מיומנות כירורגית עילאית, דיוק מרבי, וניהול סיכונים קפדני. בשל מורכבותם, גם כאשר הם מבוצעים ללא דופי, ניתוחי לב נושאים עמם סיכונים טבעיים לסיבוכים, כמו שבץ מוחי או אירוע לבבי. למרבה הצער, לא כל תוצאה טראגית היא גזירת גורל או סיבוך בלתי נמנע. לעיתים, נזק קשה ואף מוות נגרמים כתוצאה מסטייה מסטנדרט הטיפול המקובל. רשלנות רפואית בניתוחי לב יכולה להתרחש לא רק בביצוע הטכני של המנתח, אלא גם בשלבים הקריטיים שלפני הניתוח ובמעקב הרפואי לאחריו. במאמר זה נדון בתוצאות הקשות של רשלנות רפואית בניתוחים אלו, ומתי הדבר עולה כדי רשלנות רפואית.
רשלנות לפני הניתוח: האבחון וההחלטה לנתח
לעיתים קרובות, הכשל הרשלני מתחיל עוד בטרם אחז המנתח בסכין. השלב הראשון הוא האבחון וקבלת ההחלטות. רשלנות בשלב זה יכולה להתבטא בהחלטה פזיזה על ניתוח מיותר. לדוגמה, במקרים מסוימים, ניתן היה להסתפק בטיפול שמרני, כמו טיפול תרופתי או מעקב בלבד, אך הרופא התעקש על הליך פולשני ומסוכן.
במקביל, רשלנות יכולה להיות גם ההיפך, בדמות איחור בביצוע ניתוח. כאשר מטופל מציג תסמינים המחייבים התערבות דחופה, והצוות הרפואי מתמהמה, העיכוב עצמו עלול לגרום לנזק בלתי הפיך.
נקודה קריטית נוספת היא הכשל בקבלת "הסכמה מדעת". סעיף 13 לחוק זכויות החולה אומר כך:
13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות –
(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;
(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;
(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;
(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.
(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל.
החוק מחייב את הרופא להסביר למטופל באופן ברור ומפורט על מצבו, על כל החלופות הטיפוליות (כולל אי-ביצוע הניתוח), ועל הסיכונים והסיכויים של כל חלופה. חתימה על טופס גנרי על ידי רופא תורן שאינו מכיר את המקרה, אינה מהווה הסכמה מדעת. אם יתברר שלא הוצגו בפניכם כל האפשרויות, או שהסיכון שהתממש כלל לא הוסבר לכם, ייתכן שקמה לכם עילת תביעה בגין פגיעה באוטונומיה, גם אם הניתוח עצמו בוצע במיומנות.
רשלנות רפואית במהלך הניתוח עצמו
זהו השלב ה"קלאסי" של רשלנות רפואית בניתוח. כאן נבחנת המיומנות הטכנית של הצוות הכירורגי בביצוע ההליך. רשלנות יכולה להתבטא בביצוע כושל של הניתוח, פגיעה באיברים סמוכים, כלי דם או עצבים כתוצאה מחוסר זהירות, או שימוש בטכניקה ניתוחית שאינה מתאימה למטופל הספציפי.
בנוסף, חובת הצוות בחדר הניתוח, כולל המרדים, היא לנטר את מצב המטופל באופן רציף. כשל בזיהוי סימני מצוקה בזמן אמת, כמו דימום פנימי, היווצרות קרישי דם או כשל כלייתי, ותגובה מאוחרת או שגויה למצב חירום זה, מהווים רשלנות חמורה.
למעשה חובת הזהירות של הצוות הרפואי אינה מסתיימת עם סגירת פצע הניתוח בלב. תקופת ההתאוששות והאשפוז לאחר ניתוח לב היא קריטית, ולעיתים הרשלנות הקטלנית ביותר מתרחשת דווקא בעת ההתאוששות.
כיצד מוכיחים תביעת רשלנות בניתוח לב?
השאלה שבית המשפט בוחן אינה האם התוצאה הייתה טובה, אלא האם הרופא פעל על פי "מבחן הרופא הסביר" . כלומר, האם ההחלטות והפעולות שלו תאמו את הסטנדרט המקצועי המקובל בעולם הרפואה באותן נסיבות.
כדי להוכיח זאת, לא ניתן להגיש תביעה ללא חוות דעת של מומחה רפואי בכיר. במקרה של ניתוח לב, יידרש מומחה בתחום הקרדיולוגיה, הכירורגיה הקרדיו-וסקולרית או טיפול נמרץ לב. המומחה יבחן את התיעוד הרפואי ויקבע האם הצוות הרפואי סטה מהפרקטיקה המקובלת, והאם סטייה זו היא שגרמה לנזק.
בנוסף, לרשומה הרפואית יש תפקיד מכריע. כאשר אם התיעוד הרפואי חסר, בית המשפט עשוי להפעיל דוקטרינה של "נזק ראייתי".
הנושא של נזק ראייתי חשוב במיוחד בהליכים מורכבים כמו ניתוחי לב, שבהם קשה לתובע להוכיח בדיוק מה התרחש. הסוג הנפוץ ביותר של נזק ראייתי מתרחש כאשר התיעוד הרפואי של ההליך חסר, לקוי, או שלא נשמר כראוי. במצב כזה, שבו לא ברור מה בדיוק נעשה וכיצד התקבלו ההחלטות, נפגעת יכולתו של המטופל להוכיח את תביעתו. הפסיקה הכירה בכך, ובמקרים אלו, בית המשפט רשאי להפעיל את דוקטרינת "הנזק הראייתי" ולהעביר את נטל ההוכחה אל הנתבע.
כלומר, הרופא או בית החולים יצטרכו להוכיח שהם לא התרשלו.
סוג נוסף ומתקדם יותר הוא "נזק ראייתי מובנה". מצב זה מתרחש כאשר מעשה הרשלנות עצמו הוא שיוצר את חוסר הוודאות ומונע מהתובע לדעת איזה נזק נגרם כתוצאה מהרשלנות ואיזה נזק היה נגרם בכל מקרה . לדוגמה, כאשר ברור שהרופא התרשל, אך הרשלנות מטשטשת את היכולת להבדיל בין הנזק שנגרם בגללה לבין הנזק שהיה נגרם מהמחלה המקורית. בשני המקרים, דוקטרינה זו מהווה כלי משפטי חשוב המסייע לתובע להתגבר על הקושי בהוכחת התביעה ומעביר את חובת ההוכחה אל הצד הנתבע
גובה הפיצוי הצפוי בתביעה
גובה הפיצוי בתביעות רשלנות רפואית תלוי באופן ישיר בהיקף הנזק ובהשלכותיו על חיי הנפגע. הפיצוי מורכב מ"ראשי נזק" רבים, הכוללים כאב וסבל, הפסדי שכר בעבר ובעתיד (אובדן כושר עבודה), הוצאות רפואיות, עלויות שיקום ועזרת הזולת. עם זאת, גורמים כמו גיל המטופל ומצבו הרפואי לפני הניתוח משפיעים רבות על החישוב.
